פסק-דין בתיק ע"פ 11786/04

השופט א' א' לוי:

           בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בביצועה של עבירת הריגה, וכן בשורה של עבירות לפי תקנות התעבורה תשכ"א-1961. להלן תמציתן של העובדות שעמדו בבסיס ההרשעה: בתאריך 23.5.01, בשעת אחר-הצהרים, נהג המערער ברכב מסחרי, בנתיב השמאלי, בשדרות ירושלים בקרית-ים. בדרך נסיעתו היה מצוי מעבר חציה המוגדר בכתב האישום ככזה "המסומן היטב בכביש ומתומרר עם שני תמרורים". באותה שעה החלו בני-זוג, מבוגרים בגילם, לחצות את הכביש בהליכה, מימין לשמאל בכיוון נסיעת המערער. לגרסת המשיבה, הספיקו בני-הזוג לחצות כ-6.6 מטרים מרוחב הכביש, כשלפתע הגיח לעברם רכבו של המערער ופגע בהם. כתוצאה מהתאונה, נגרם מותה של הולכת הרגל ובעלה נפצע.

           ועוד נטען בכתב האישום, כי התאונה נגרמה בגין מעשים ומחדלים אסורים בהם חטא המערער, וביניהם אלה: נהיגה ללא תשומת לב לדרך שבפניו; נהיגה במהירות מופרזת באזור עירוני; בהתקרבו למעבר חציה לא נתן זכות קדימה להולכי הרגל; לא בלם את רכבו בעת שהיה יכול לעשות זאת ולא צפר כדי להתריע מפני הסכנה. המשיבה סבורה, כי המערער - חרף היותו מודע לנסיבות ולתוצאה הקטלנית האפשרית מדרך נהיגתו - נטל על עצמו סיכון בלתי-סביר, מתוך תקווה להצליח למנוע את התאונה, ובכך מתקיימים בו כל רכיביה של עבירת "הריגה" לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

           בעקבות הרשעת המערער גזר לו בית המשפט המחוזי 36 חודשי מאסר, מתוכם 14 בפועל, והיתרה על-תנאי, והוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים.

2.        הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד העונש. בא-כוחו המלומד של המערער, עורך-דין ס' פאר, הודיענו במהלך הדיון כי מקובל עליו ששולחו חטא בנהיגה רשלנית, עם זאת, להשקפתו העבירה שראוי היה ליחס לו היא גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין.

           אקדים ואומר, כי לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור שבכתב, והאזנתי לטיעונו של עורך-דין פאר, לא מצאתי כי נפל פגם בהרשעת המערער.

3.        אחת הטענות שהיתה בפיו של עורך-דין פאר - אותה הוא טען בחצי-פה הואיל והוא לא כפר בקשר הסיבתי בין התאונה למותה של המנוחה - התבססה על גרסת שולחו לפיה רכבו פגע בהולך הרגל בלבד, ולא נתבררו עד תום הנסיבות שבהן הושלכה המנוחה על פני הכביש, וכתוצאה מכך נפגעה ומצאה את מותה. את הטענה הזו דחה בית המשפט המחוזי, ובדין נהג כך, הואיל וגם אם גרסת המערער לאירועים נכונה, והוא פגע בהולך הרגל בלבד, העולה מכך הוא שאפשר שהאישה נהדפה על ידי בעלה מתוך כוונה של האחרון להגן עליה, ואפשר שהיא נהדפה כתוצאה מכך שבעלה הושלך לעברה בעקבות פגיעת הרכב בו. והרי בשתי אפשרויות אלו עוסק סעיף 309(5) לחוק העונשין, לאמור: "יראו אדם כאילו גרם למותו של אחר גם אם מעשהו או מחדלו לא היה גורם מוות אילולא נצטרף עמו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר".

4.        בפתח משפטו כפר המערער בעובדותיו של כתב האישום, אולם משהוגשה הודעתו לבית המשפט (ת/10) התברר שהוא מודה במרביתן של העובדות שיוחסו לו. נביא את הדברים בלשון המקור:

"כאשר התקרבתי בערך לבית 94 במקום יש מעבר חצייה וראיתי את התמרור שהיה גבוה ... לפחות 100 מטרלפני המעבר ואז לא עברו אנשים במעבר. לפני לא היו רכבים אבל בנתיב הימני היו רכבים, מסחריים כמו שלי, אני חושב ... בערך 7 מ' לפני הנתיב הימני, כאשר התקרבתי למעבר, הרכב מימין הסתיר את החלק הימני של המעבר, ואז הרכב בנתיב הימני חצה את מעבר חצייה. ואז ראיתי את שני הולכי הרגל באמצע הכביש, כאשר ההולך רגל, קרוב לכיוון האוטו שלי והאישה נמצאת לידו ... כשראיתי אותם לראשונה, זה היה כאשר הייתי במרחק של כ-7 מ' בערך מהם, וזה היה רק כאשר הרכב מימין עבר את המעבר והם היו כבר באמצע מעבר החצייה בערך, יתכן שאפילו יותר מהאמצע ... במקביל בלמתי חזק אבל סטיתי שמאלה בגלל שלא יכולתי לסטות ימינה היות שבמקביל או קצת אחרי, בנתיב הימני, היה פז'ו ולכן לא יכולתי למנוע את התאונה ופגעתי רק בזקן, והאישה נפגעה על ידי הזקן" (ההדגשה הוספה).

           בהודעה ת/10 העריך המערער את מהירות נסיעתו ב-60 קמ"ש.

           בחינת גרסתו של המערער בהודעה ת/10 מלמדת, שלפחות שניים מהנתונים אותם הוא מסר הינם שגויים, ומסקנה זו מתחייבת ממצאים אותם איתר בוחן התנועה בזירה. ראשית, על פני הכביש נתגלו סימני בלימה באורך של 34.4 מ' (ראו ת/8), ללמדך, שטענת המערער לפיה ראה את הולכי הרגל, לראשונה, שעה שהיה במרחק 7 מ' מהם, הינה חסרת בסיס. שנית, אותם סימני בלימה שימשו בסיס לחישוב מהירות נסיעתו של המערער עובר לתאונה (78.51 קמ"ש - ראו ת/7), ומכאן שגם בעניין זה שגה המערער בהערכתו (כ-60 קמ"ש).

5.        אף הטענה לפיה נסע רכב מימינו של המערער עובר לתאונה עוררה במהלך הדיון ספק, באשר לפחות האדם שישב לצדו ברכב, מולא ווליד, מסר בהודעה שנרשמה מפיו (ראו ת/5), כי תוך כדי נסיעה הבחין לפתע "שגבר מבוגר ואישה מתחילים לחצות את הכביש במעבר חצייה מצד ימין שלנו". ומותר להניח, כי ווליד היה מתקשה לראות את הולכי הרגל מתחילים בחצייה, אם נכונה טענת המערער כי מימינו נסע רכב אחר.

           עם זאת, סבורני כי נכון היה להניח לטובת המערער, כבסיס לדיון, כי מימינו נסע רכב אחר, הואיל ולכך נמצאו תימוכין בגרסתו של הולך הרגל שנפגע - קריימן אהרון, אשר מסר בהודעה שנרשמה מפיו (ראו נ/2) בזו הלשון:

 "כאשר הגענו למדרכה מול מעבר החצייה ... עמדנו בשפת הכביש חיכינו שכל המכוניות יעברו, הסתכלנו שמאלה, וברגע שהכביש היה פנוי התחלנו לחצות את הכביש. ואז, כאשר ראיתי רכב רחוק בצד שמאל בנתיב הימני, ירדנו לכביש, ואז כאשר הרכב שהיה רחוק התקרב למעבר החצייה. לא ראיתי אם עצר לפני המעבר. המשכתי לחצות, הסתכלתי שמאלה ולא שמתי לב אם יש רכב בנתיב השמאלי, בעצם לא ראיתי רכב. עברתי את הנתיב השמאלי וכאשר הגעתי בערך צעד אחד לפני המעבר רכב שהגיע משמאל פגע בי."

           מתוך עדותו של קריימן עולה כי הוא הבחין בשני כלי רכב, האחד שנסע בנתיב הימני, וזה ספק-עצר ספק-המשיך בנסיעה לאחר שהולכי הרגל חצו את מסלולו. הרכב האחר היה זה שנסע בנתיב השמאלי, והוא אשר פגע בהולכי הרגל.

6.        אסכם, אפוא, את אשר יכול היה בית המשפט לדלות מתוך העדויות שהיו בפניו ומנתוני הזירה:

           א. המערער הבחין בתמרור המסמן מעבר חצייה כבר בהיותו במרחק של לפחות 100מ' ממנו.

           ב. מהירות נסיעתו של המערער, עובר לתחילת הבלימה, היתה 78.51 קמ"ש.

           ג. בהתקרבו למעבר החצייה נסע המערער בנתיב השמאלי כאשר מספר מטרים לפניו, בנתיב הימני, נסע רכב אחר. רכב זה מנע מהמערער לראות את הולכי הרגל שהחלו בחצייה, והוא הבחין בהם רק לאחר שהרכב מימינו עקף אותם מימין, על מעבר החצייה (ראו עדות המערער בעמ' 68).